ביהמ"ש העליון - אין לעכב התשלום הרטרואקטיבי לניצולי שואה יוצאי בולגריה

1.        בפניי שלוש בקשות למתן רשות ערעור שעניינן אחד ועל כן הדיון בהן אוחד. הבקשות כולן מתייחסות להחלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בבש"א 22288/07 שניתנה ביום 1.1.2008 (כבוד סגנית הנשיא א' קובו), במסגרת ההליך העיקרי בע"א 3792/07.

הרקע העובדתי

2.        המבקשים בבקשות השונות שלפניי, אשר מספרם עולה על 1500, הינם ניצולי שואה מיהדות בולגריה, אשר הגישו במהלך השנים 1998-2002 תביעות לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: החוק). תביעותיהם אלו נדחו על ידי המשיבה, היא הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (שהוקמה לפי סעיף 2 לחוק (להלן: הרשות המוסמכת)), הפועלת במסגרת הלשכה לשיקום נכים במשרד האוצר. הנימוק לדחיית התביעות היה שגירושם של המבקשים, ממקום מושבם לערי השדה בבולגריה בשנת 1943, לא ענה על הגדרת "שלילת חירות" על פי המצב המשפטי באותה עת. בהתאם לכך ולפי הוראת סעיף 1 לחוק, קבעה הרשות המוסמכת כי המבקשים אינם זכאים לתגמולים.

3.        עמדה זו של הרשות המוסמכת נבחנה ונדונה על ידי מספר ערכאות, עד שהוכרעה בבית משפט זה בדיון נוסף בהרכב מורחב של שבעה שופטים (דנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (לא פורסם, 9.10.2005) (להלן:דנ"א גרנות)). בפסק הדין בדנ"א גרנות נקבע (ברוב דעות של שישה שופטים וכנגד דעתו החולקת של כבוד השופט א' א' לוי), כי גם גירוש מאורגן שאירע מחוץ לתחומי הרייך השלישי ללא ליווי חמוש עשוי להתפרש כ"שלילת חירות", ולכן נקבע כי גם יהודי בולגריה אשר גורשו כאמור ואשר עומדים בתנאים מסוימים יהיו זכאים לתגמולים לפי החוק. בעקבות ההלכה שנפסקה בדנ"א גרנות, פנו המבקשים לרשות המוסמכת, בהתאם לסעיף 18 לחוק, בבקשה כי זו תעיין מחדש בהחלטותיה בעניינם (להלן: התביעות החדשות).

4.        על פי רוב, תשובתה של הרשות המוסמכת לבקשת המבקשים לעיון מחדש בתביעות החדשות התמצתה באמירה כי קיבלה לידיה את הבקשה לאור דנ"א גרנות וכי בשל ריבוי הפניות "עשוי הטיפול בתביעתך להתעכב בתקופה של כשנה". בנוסף, בחלק מן המקרים נתבקשו המבקשים להשלים ולהמציא מסמכים מסוימים לרשות המוסמכת - כל אחד על פי החסרים בתיק התביעה שלו. בשלב מאוחר יותר הודיעה הרשות המוסמכת למבקשים על דחיית הבקשות לעיון מחדש בתביעותיהם. הנימוק לדחייה היה כי קיים מעשה בית דין בעניינם, שכן ההחלטה המקורית על דחיית התביעה לא שונתה על ידי בית משפט. עוד נכתב בהודעת הרשות המוסמכת כי "בהתאם לעקרון סופיות הדיון אין מקום לדון בה [בתביעה - י.ד.] מחדש".

           בנוסף צויין בהודעת הרשות המוסמכת, שעל פי סעיף 18 לחוק, ניתן לערוך דיון מחדש בתביעה, בתנאי שהוצגו "ראיות חדשות" ואולם, שינוי ההלכה בעקבות דנ"א גרנות אינו עונה על הגדרה זו.

5.        כאן המקום לציין, כי ניתן לסווג את המבקשים לפניי למספר "קבוצות", הנבדלות זו מזו, הן באופן בו פעלו לאחר דחיית תביעתם המקורית על ידי הרשות המוסמכת והן באופן בו פעלו לאחר דחיית התביעה החדשה. קבוצת מבקשים אחת לא השיגה על ההחלטה המקורית של הרשות המוסמכת לדחות את תביעתם נוכח ההלכה שהייתה נהוגה עד לדנ"א גרנות (היא ההלכה שנקבעה ברע"א 1499/02 פרנקו נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957, פ"ד נח(1) 450 (2003) (להלן:עניין פרנקו)). חברי קבוצת מבקשים אחרת הגישו עררים לועדת העררים על דחיית התביעות החדשות (לפי סעיף 17(א) לחוק), אך אלו נדחו. יצויין, כי חלק מן העררים הללו נדחו, עוד לפני שנפסקה ההלכה בדנ"א גרנות, על ידי ועדת העררים "מטעמי טכניים" ומתוך הנחה שאם תשונה הפסיקה בעניין פרנקו ייתנו התגמולים לנכים המוכרים כדין וזאת החל מיום הגשת תביעתם הראשונה (וע 108/07 אבירם מרסל נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957, פסקה 15 לפסק הדין (לא פורסם, 17.10.2007) (להלן: עניין מרסל)). מבקשים נוספים, אשר תביעותיהם המקוריות או החדשות נדחו, עתרו בבקשות שונות להארכת המועדים להגשת ערעוריהם לבית המשפט המחוזי על החלטות ועדת העררים - ובקשותיהם להארכת מועד נתקבלו (ראו: רע"א 2620/07 מדינת ישראל - הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957, נ' ארלזוב (לא פורסם, 10.6.2007) (להלן: עניין ארלזוב); ע"א (תל-אביב-יפו) 3109/05 הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 נ' שכטר (לא פורסם, 16.4.2007) (להלן: עניין שכטר)).

6.        עוד יצויין, כי ביום 27.7.2006 ניתנו הנחיותיו של שר האוצר דאז, מר אברהם הירשזון, לפיהן המבקשים בענייננו יקבלו תגמולים חודשיים שוטפים על פי החוק. התשלום לפי ההנחיות נעשה ממועד הגשת התביעה המחודשת, דהיינו, לאחר שנפסק דנ"א גרנות, והוא כולל את כל הזכויות וההטבות הקבועות בחוק.

7.        השאלה מהו המועד ממנו יש להתחיל למנות את התקופה בגינה יש לשלם תגמולים לפי החוק בשל גירוש העומד בקריטריונים של דנ"א גרנות - הובאה בפני ועדת העררים על ידי המבקשים. ביום 17.10.2007 ניתנה החלטת ועדת העררים, ובהתייחס לכלל המבקשים לפניי, קבעה כי "התגמול לכל העוררים ישולם כאילו התקבלו ערריהם מלכתחילה על החלטת הדחייה לגבי כל אחד מהם", קרי, ממועד פנייתם הראשונה למשיבה (עניין מרסל, פסקה 30 לפסק הדין). כלומר, בעניין מרסל נקבע - בשונה מהנחיות שר האוצר - כי יש לשלם למבקשים סכום השווה לסך התגמולים החודשיים המגיעים להם החל מיום הגשת תביעתם הראשונה, וזאת גם אם באותה העת נדחתה התביעה והיא נהפכה לחלוטה.

8.        הרשות המוסמכת לא השלימה עם החלטת ועדת העררים בעניין מרסל והגישה לועדת העררים בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. ביום 25.10.2007 נדחתה בקשתה (כבוד השופט מ' לנדמן), בזו הלשון:

"1. הבקשה, בכל הכבוד, נגועה בראיה חד מימדית: העוררים אינם צעירים, כך שלמרבה הצער ברור כי עיכוב ביצוע יגרום לחלק לא מבוטל מהם שלא לזכות ולקבל את המגיע להם על פי ההחלטה. מאידך גיסא, אם המשיבה [הרשות המוסמכת - י.ד.] כה אופטימית לגבי אריכות ימיהם, כך שלא יינזקו מעיכוב התשלום, מן הסתם - לראייתה זו - גם תספיק לגבות מכולם בחזרה את שיקבלו על ידי קיזוז חלקי של תגמולים חודשיים בשנים שיבואו.

2. גם לגבי סיכויי הערעור איני רואה הדברים עין בעין עם המשיבה, לאור החלטת בית המשפט המחוזי לעניין הארכת המועד ולעניין קבלת החלטות הדחייה בזמנו על פי פסק דין שכטר - עליו לא השכילה המשיבה לערער.

3. לאור כל האמור - הבקשה נדחית ואולם כדי לא לחסום לחלוטין את דרכה של המשיבה - יעוכב ביצוע התשלום למשך 30 ימים, כדי לאפשר למשיבה לנסות מזלה בערכאת הערעור, אם וכאשר יוגש."

9.        הרשות המוסמכת המשיכה ופנתה בערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 3792/07), וכן בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין בעניין מרסל (בש"א 22288/07). ביום 1.1.2008 החליט בית המשפט המחוזי לקבל את בקשת הרשות המוסמכת ולעכב את ביצועה של החלטת ועדת העררים, ככל שהיא נוגעת ליסוד הרטרואקטיבי שבקבלת התגמולים, וזאת עד למתן פסק הדין בערעור (להלן: החלטת עיכוב הביצוע). בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא א' קובו) נימק את עמדתו, כך:

"השאלות המשפטיות העומדות לפתחו של הערעור הן שאלות נכבדות ויכול כי ערכאת הערעור תתערב בה[ן] בנסיבות העניין. וכן עיכוב הביצוע מתייחס אך ורק לחלק הרטרואקטיבי של ההחלטה ולא לתגמולים השוטפים מאז נתקבלה ההכרעה בעניין גרנות ופנייתם מחדש של המשיבים [המבקשים בענייננו - י.ד.] למבקש[ת] [לרשות המוסמכת - י.ד.]. יש לשקול גם את ההשלכה התקציבית בעניין זה." (עמ' 2 להחלטה).

           כנגד החלטה זו מופנות הבקשות שלפניי.

טענות הצדדים

10.      המבקשים סבורים כי יש להורות על ביטול החלטת עיכוב הביצוע. לשיטתם, שגה בית המשפט המחוזי באופן יישום ההלכות הקיימות לעניין השיקולים בהם יש להתחשב בעת בחינת בקשות לעיכוב ביצוע פסק דין כספי - ודאי כאשר מקור החיוב נובע מחוק בעל תכלית סוציאלית מובהקת. טענה מרכזית נוספת, היא כי הרשות המוסמכת לא עמדה בנטל המוטל עליה על פי הפסיקה לשם קבלת בקשתה. בהקשר זה, נטען כי הרשות המוסמכת לא הוכיחה את טענתה באשר לקשיים שעלולים להתעורר בגביית הכספים באם יתקבל ערעורה, וכי די בכך להצדיק את התערבותו של בית משפט זה. עוד נטען, כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים. בנוסף, נטען כי החלטת עיכוב הביצוע התקבלה מבלי שהתאפשר למבקשים לחקור את המצהיר החתום על הבקשה. כמו כן, נטען כי הודעתה הראשונית של הרשות המוסמכת ביחס לתביעות החדשות מעידה על הסכמתה לטפל ולדון מחדש בתביעותיהם המקוריות של המבקשים.

11.      הרשות המוסמכת סומכת ידיה על החלטת עיכוב הביצוע וסבורה שדין הבקשות שבפניי להידחות. לשיטתה, התשלומים למבקשים ניתנים כיום לפנים משורת הדין ומנוגדים לעיקרון סופיות הדיון ולהחלטות החלוטות הדוחות את תביעותיהם. הואיל וכך, הרי שלטענת הרשות המוסמכת, עיכוב ביצוע התשלום הרטרואקטיבי מהווה את האיזון הנכון והראוי בנסיבות העניין. בנוסף, נטען כי ההליך בו נקטו המבקשים אינו מוסדר בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), שכן, למעשה, מדובר בדיון ב"גלגול שלישי" בהחלטת עיכוב הביצוע.